'זה לא הילד שלי… זה כל כך לא הילד שלי.. בבית הוא אחר לגמרי' אומר ההורה ששומע על ילדו המפריע בכתה או, להבדיל, מצטיין בחוג מסוים. גם בשיחה בין בעלי המקצוע הקשורים לילד: המחנך בכיתה, המורה הפרטית, המדריך בחוג, המטפל הרגשי, מתברר שלכל אחד ישנה תמונה אחרת של הילד.

ילד עשוי להציג התנהגות שונה בכל 'במה' של חייו. אולם, לא נכון לומר שלכל אחד ישנה תמונה אחרת שלו, שכן ילד הוא יצור מורכב. עולמו מורכב ממימד חיצוני, מימד פנימי, מימד חברתי, ומימדים נוספים, עד כי קשה למבוגר אחד לתפוס ואפילו להכיר, את רב המימדיות הזאת. מדויק יותר לומר שלכל אחד יש חלק אחר מהפאזל של הילד. גם להורים, במיוחד להם ובמיוחד בימים טרופים אלו, יש רק חלק אחד, לא גדול במיוחד, של הפאזל של ילדם.

כאשר יש חורים בתמונה הכללית, וכאשר החלקים אינם משתלבים ביניהם, הילד 'נופל בין הכיסאות'. הוא מקבל הזדמנות נוחה לנוע בין הטיפות, להתאמץ פחות ולהתחמק יותר. הוא יודע לפרוט על המיתרים הנכונים כדי לא להתמודד עם הקושי, ורק בבגרותו יבין שהפסיד את כליי ההתמודדות.

קושי הנו מנת חלקו של כל אדם. כל אחד מפתח כלים משלו כדי להתמודד עם הקושי. חלקנו עובדים כדי לעבור את המשוכה, חלקנו בוהים בה, חלקנו נסוגים ממנה וחלקנו קופצים מעליה. לילד עם הפרעת קשב יש קשיים נוספים אך גם כישרונות נוספים. בעזרת כישרונותיו, הוא יכול ליהנות מהאשליה שהצליח להתחמק מהמערכת, ועל ידי כך לחיות בנוחות חסרת אחריות. למשל, להגיע לכיתה י' מבלי שהוא יודע קרוא וכתוב. הכיצד?

כי כבר בשנה הראשונה בבית הספר, קצב לימוד הקריאה לא התאים לקצב האישי שלו. הוא השתעמם והתחיל להפריע. ביום ההורים, מגיעים ההורים עם חלק הפאזל שלהם, והוא איננו מתאים לחלק הפאזל של המורה, ואילו הנער עצמו אינו מספיק בשל כדי להסביר את הבעיה. ואז הילד מוצא דרכים שונות להתל במערכת ולהתחמק מהתמודדות עם הקושי כמו למשל ללמוד בעל פה קטעים, או ללמוד להתחמק ממטלות.

מה הבעיה?

היום כבר באמצע כיתה א', אם הילד לא סיים לקרוא את 'שר הטבעות' , ממליץ בית הספר לשלוח אותו לאבחון. ההורים נשמעים להמלצת בית הספר, ולוקחים את הילד לאבחון. מה אומר האבחון – הדידקטי, הפסיכו-דידקטי, או אבחון הפרעת קשב?

תוצאות האבחון אינן רלוונטיות, אלא מה שנעשה איתן. אבחונים מכילים מידע רב מאוד, בערך כמו צילום סי.טי. בעקבות האבחון, כל מיני אנשי מקצוע יכולים ליצור התערבויות כדי לעזור לילד. יחד עם זאת, ההורה שמקבל לידיו את האבחון, לרוב לא עבר שום הכשרה בנושא. הוא עומד חסר אונים מול התוצאות גם בפעם השנייה והשלישית, ואז מתחיל לחפש אנשים שיעזרו לו להבין את מה שהוא אמור לעשות עם אותן תוצאות. בתי הספר התיכוניים, למשל, מתעניינים בעיקר בחלק של מתן התאמות בדרכי הבחנות. ובתי הספר היסודיים, בהתאמות תקציביות כגון עזרה פרטנית או בקבוצות קטנות וכו'.

מי צריך לטפל?

כאשר מדובר בהפרעת קשב, אבחון הוא רק השלב הראשון בתהליך, שעשוי להתחיל במציאת איזון תרופתי ולהסתיים במתן עזרה רגשית. בית הספר מקווה שההורים 'ייקחו את הילד שלהם בידיים' וידאגו 'לתיקון' 'ולנרמול' שלו. לבית הספר עצמו אין הרבה כלים להתמודדות, אין לו תקציבים ואין לו יכולת גבוהה להכיל את הילד. אכן, ישנם כלים כשעות שילוב, סיוע, כיתות משלבות וכיתות קטנות, אבל הם מועטים. ישנם בתי ספר המכילים כיתה מתויגת אחת הזוכה בכלים אלה, אולם ההורים לא תמיד מעוניינים בה.

ואז מתחיל הילד לרקד בין הטיפות יותר מאשר קודם. שכן עכשיו יש עוד מטפלים ומורים שרואים חלקים נוספים של הפאזל שלו. חלקים יפים יותר ונעימים יותר או חלקים יפים פחות שהיה מעדיף להסתיר. אין קשר רב בין הגורמים השונים מכיוון שאין מי שיעשה את הקשר. גם אם ההורים מחליטים לעשות את הקשר, נוצר קצר, היות שההורים אינם מכירים את השפה המקצועית, ואילו שיקול הדעת שלהם מוטה על ידי מעורבותם הרגשית.

עושים סדר – גישת 'מתכלל'

בעולם אידאלי, הורי הילד הנם בעלי ידע אבסולוטי לגבי הילד שלהם, הבעיות שלו, הקשיים שלו ואפילו היכולות שלו. באותו עולם, לבית הספר יש כלים רבים לעזור לו, וכל ילד מצליח להגשים את עצמו.

אולם העולם האידאלי איננו המציאות, ולכן כדאי לאמץ את גישת 'מתכלל'- Case Manager.

בגישה זו, אדם אחד מנהל את מערך הטיפולים, מפקח על יעילותם, מקשר בין המטפלים השונים ומקשר בינם לבין ההורים. אותו אדם יכול להיות בעל מקצוע טיפולי הפועל בשם ההורים, או אפילו ההורים עצמם שלקחו על עצמם ללמוד את עולם המושגים ולקבל הדרכה מאיש מקצוע, כדי לקדם את ילדם בצורה הטובה ביותר.

טיפול מערכתי

הגישה המערכתית נפוצה בתחומי החינוך, הטיפול והייעוץ, ומתאימה מאוד לטיפול בילד בעל הפרעות קשב וריכוז. טיפול מערכתי כזה ימנע מן הילד ליפול בין הכיסאות או להיבלע בחורים שחורים. את מודל העבודה של עמותת שניר כתבתי כמודל מערכתי הפונה לכל הגורמים באופן הבא:

ילד ילך לבית הספר (1), יקבל עזרה אקדמית (2), עזרה רגשית (3), יהיה בחוג (4), יפגוש חברים (5) ויחזור הביתה (6). מנהל המקרה, המתכלל, יעשה את הקשר בין העזרה הלימודית לבין בית הספר, בין הטיפול לבין הבית ובית הספר, בין החוגים לבין בית הספר.

כך, מנהל המקרה יאפשר לכל הגורמים לראות את הפאזל השלם ולפנות לילד בצורה מלאה יותר ולכן מכילה יותר. אותו מנהל מקרה ידע להדריך את ההורים על פי המצב בבית הספר, להפנות אותם להתייעצות רפואית או להערכה רגשית. כמו כן, יוכל ליצור התערבויות בבית הספר או להדריך את ההורים כיצד לפנות לבית הספר ומה לדרוש. הוא יהווה עוגן משמעותית בחיי הילד.